למה החימומים העמידים בפני מים שלכם נהרסים (ואיך לתקן זאת באמת)
יש סוד קטן לגבי חימומים חשמליים לחוץ: בדרך כלל, זה לא הרכיב החיממה שנהרס. בדרך כלל, כל המערכת נהרסת בדיוק בנקודה שבה החוטים נכנסים למכשיר.
כאשר רוצים ליצור מכשיר שיעמוד בפני הגשם, נקודת החיבור הזו היא הבעיה הגדולה ביותר. יש לחות שמנסה לחדור פנימה, והחימום עובר מטמפרטורות קרות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד. הלחץ התמידי גורם לשבירת החומרים המשמשים לבידוד, והנחושת הופכת לירוקה עקב חמצון. בסופו של דבר, נוצרים ניצוצות, יש קצר חשמלי, והחימום הופך לחפץ חסר תועלת.
החום הוא הגורם האמיתי להרס.
רוב החימומים הזולים משתמשים בחומרי בידוד כמו סיליקון או חומרים פלסטיים כדי לאטום את הפערים. זה עובד לזמן מה, אך לא כאשר מדובר בטמפרטורות של 500 מעלות צלזיוס. החום “מבשל” את חומרי הבידוד עד שהם נהיים שבירים כמו פרוסת תפוחי אדמה. כשנוצרת סדק קטן, הלחות חודרת פנימה. חומרי הבידוד של החוטים מתכווצים, וזה מה שגורם לבעיות.
לכן, אנחנו עושים דברים אחרת. ראשית, אנחנו לא משתמשים בחוטים רגילים. אנחנו משתמשים בחומרים עמידים בפני חום כמו פלואורופולימרים או סיבי זכוכית – חומרים שלא יימסו בטמפרטורות גבוהות. אך הטריק האמיתי הוא האטימה. במקום פשוט להדביק את החורים, אנחנו משתמשים בחומרי בידוד מסוג סיראמיק או סיליקון איכותי. זה יוצר חומה פיזית שהמים לא יכולים לחדור דרכה.
החלק הקשה הוא “אזור המעבר”. צריך אטימה חזקה מספיק כדי לעצור את הגשם, אך גם גמישה מספיק כדי שהמתכת תוכל להתרחב. אם האטימה קשה מדי, המתכת עלולה להישבר במהלך תהליך החימום. האטימה צריכה להיות גמישה.
יש עוד בעיה: כאשר מאטמים את המכשיר בצורה כה טובה, בעצם נוצרת “מערכת אגירת חום” סביב החוטים. כך יש חימום עמיד בפני מים, אך חסר האפשרות לאוורור. אם לא ניתן לחומרים האלקטרוניים מספיק מרחב לאוורור, החוטים עדיין יישרפו – גם עם אטימה מושלמת. זו בעיה של איזון.